החוויה כמפתח להבנת הטקטס

הבנה וחוויה יכולות ללכת יחד – שיעור לפרק ראשון "אדם מחפש את עצמו"

מאת:  מיכל מרמור

כמורים למחשבת ישראל אנו נקרעים לעיתים בין הרצון לעורר הזדהות בקרב התלמידים ולאפשר להם לבנות את עולמם האמוני, ובין הרצון להעמיק בטקסטים עצמם, תוך הענקת כלים להתמודדות עצמית עם מקורות ראשוניים.  מעבר לקונפליקט זה, מרחפת על ראשנו כל העת 'עננת הבגרות' המעמידה אותנו בלחץ של זמן, ובצורך המייבש משהו להכין את התלמידים להשיב על שאלות ספציפיות.

בשורות הבאות אציג בפניכם הצעה לשיעור מתוך החומר הנלמד (חוברת 'אמונה וגאולה' פרק א') המבקש לשלב בין למידה רלוונטית ומעניינת לבין הקניה של מיומנות הבנה בטקסט מחשבתי מורכב.

באופן מכוון בחרתי להביא דוגמא לשיעור מאוד פשוט – ללא עזרים או מתודות מסובכות כדי להדגיש את העובדה שפניה אל המימד החוויתי והמשמעותי של התלמיד לא מחייב אמצעים פירוטכניים כאלה ואחרים...

הרציונל של שיטת ההוראה בנוי על שני  שלבים :

א.      החלק המעורר:  הצפת הנושא בכיתה כנושא מעניין וקיומי ללא קשר לטקסט.

ב.      העיון בטקסט, הכולל: ביאור מילים – פיענוח של מילים קשות לפני קריאה רציפה.

          הבנה-  פירוק הטקסט ושכתוב כל חלק בשפה אישית.

הקטע הנלמד: מהר"ל תפארת ישראל – מטרת האדם הינה הוצאת כוחו אל הפועל באופן תמידי.

הרעיון המרכזי במקור זה גורס כי לאדם בניגוד לבע"ח מחד ולמלאכים מאידך, ישנן יכולות שעליו להוציא מן הכוח אל הפועל ולשם כך הוא נדרש לעמל תמידי.

פתיחת השיעור   – ניתן לתלמידים מספר שאלות עליהם יענו כל אחד באופן אישי במחברתו.

השאלות:

-          אילו כישרונות \ יכולות יש לי (או בניסוח נגיש יותר: במה אני טוב? מה הולך לי בקלות?)?

-          אילו כישרונות \ יכולות יש לי ואיני מממשם?

-          מה מפריע לי לממש את כישרונותיי?

-          מה יכול לעזור לי לממש את כישרונותיי?

לאחר שכל תלמיד יענה על השאלות נערוך דיון בכיתה.

ניתן לתלמידים לשתף בכישרונות הטמונים בהם אך לא באים לידי מימוש, ובמיוחד בגורמים המונעים מהם להביאם לידי מימוש. נערוך רשימה מסודרת של גורמים אלו (עצלנות, חוסר זמן, קושי פיזי, חוסר מקום וכד'), ורשימה של דברים שיאפשרו  לנו לממש את יכולותינו או לפחות יניעו אותנו לקראת כך (השקעה והתמדה, סדר וארגון זמנים, ביטחון עצמי, מודעות עצמית וכו').

נסכם את הדיון בקביעה כי לכולנו ישנן יכולות, חלקן באות לידי ביטוי וחלקן חבויות בתוכנו אך בכוחנו להביאן לידי ביטוי ומימוש על ידי עמל והשקעה.

לאחר שהתלמידים הבינו כל אחד על עצמו ומתוך עצמו את משמעות המושג 'הוצאה מן הכוח אל הפועל', ניגש ללמוד את דברי המהר"ל.

לפני הלימוד, נקדיש מספר דקות לפירוש מילים מרכזיות בדברי המהר"ל.

בכח – יכולת קיימת שלא באה לידי מימוש

בפועל – יכולת קיימת שבאה לידי מימוש

להוציא מן הכח אל הפועל – להביא יכולת קיימת לידי מימוש.

כעת ניגש אל הטקסט עצמו

בכיתות ברמה ממוצעת ומעלה ניתן לקרוא מתוך החוברת, לעצור בסוף כל פיסקה לסכם ולהסביר.

בכיתות ברמה ממוצעת ומטה אני מציעה את הרעיון הבא –

לזהות את המשפטים המרכזיים והמשמעותיים של הפרק ולהציבם בתוך טבלה (מצורף להלן).

קוראים משפט – והתלמידים מפרשים אותו במילים שלהם. בצורה כזו הם לא הולכים לאיבוד מול אורכו של הטקסט ובנוסף הם מחויבים ללמידה פעילה הכוללת הבנת משפט וכתיבה עצמאית של הסברו.

תוך כדי הלמידה ניתן כמובן להעלות נקודות רבות נוספות לדיון –

-          ההבדל בין האדם למלאכים ולבע"ח.

-          האם היינו רוצים להיות מלאכים?

-          מדוע אדם לא יכול להגיע לשלמות?

-          משל העירוני שנשא בת מלך – הקושי של הנשמה בתוך גוף חומרי. איפה אנחנו פוגשים קושי זה בחיי היום יום.

-          האם קיום תורה ומצוות עוזר לי להוציא את היכולות שלי לפועל? מדוע?

לסיכום, סגנון למידה זה שהוא פשוט ומובנה, מביא הן את הגורם החוויתי והן את הגורם הלימודי לידי ביטוי. החוויה האישית של התלמידים מהווה את המפתח להבנת הקטע הנלמד, אך השימוש בחוויה לא פוגם בלימוד רציני ועקבי של הכתוב.

אציין ואומר כי יתכן ואין באפשרותנו ללמד כל קטע וקטע באופן זה. אפשר וכל מורה צריך בתחילת שנה לבחון אלו קטעים ירצה להנגיש באופן זה, ואף בצורה מעמיקה או חוויתית יותר, ואלו קטעים ילמד באופן שכלי ומרוחק יותר – כל מורה לפי טבעו שלו ושל כיתתו...

דברי המהר"ל	הסבר במילים שלי
אַל יְקַבֵּל אוֹנָאָה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר, כִּי יֵשׁ לוֹ מַעֲלָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה בְּפֹעַל, וְיַחְשֹׁב בְּנַפְשׁוֹ: 'שָׁלוֹם יִהְיֶה לִי אַף אִם אֲנִי יוֹשֵׁב בָּטֵל מִבְּלִי עָמָל כְּלָל"
הָעֶלְיוֹנִים שְׁלֵמוּתָם בְּפֹעַל וְאֵינָם צְרִיכִים לְהוֹצִיא שְׁלֵמוּתָם אֶל הַפֹּעַל, וְהַתַּחְתּוֹנִים, זוּלַת הָאָדָם, אֵין לָהֶם גַּם כֵּן יְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל, כִּי מַה שֶׁנִּבְרְאוּ, עָלָיו אֵין הִשְׁתַּנּוּת וִיצִיאָה לַפֹּעַל בָּהֶם. אַךְ הָאָדָם הוּא בְּכֹחַ וְיוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל.
שֶׁיִּקְרָא הָאָדָם בְּיִחוּד בְּשֵׁם אָדָם עַל שֵׁם שֶׁנִּבְרָא מִן הָאֲדָמָה... כִּי הָאֲדָמָה הִיא מְיֻחֶדֶת בְּזֶה שֶׁהִיא בְּכֹחַ וְיֵשׁ בָּהּ יְצִיאָה לַפֹּעַל שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יוֹצְאִים מִמֶּנָּה צְמָחִים וְאִילָנוֹת וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים וְהִיא בְּכֹחַ לְכָל זֶה, וְזֶהוּ עִנְיַן הָאָדָם שֶׁהוּא בְּכֹחַ וְיוֹצֵא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל
וְהַבְּהֵמָה נִקְרֵאת בַּשֵּׁם בְּהֵמָה עַל ב"ה מ"ה. רָצָה לוֹמַר כִּי שְׁלֵמוּת דָּבָר שֶׁנִּבְרָא עָלָיו נִמְצָא בָּהּ אַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ שְׁלֵמוּת גָּמוּר, מִכָּל מָקוֹם דָּבָר זֶה נִמְצָא עִמָּהּ וְזֶהוּ בָּהּ מַה, כִּי דְּבַר מַה נִמְצָא עִמָּהּ.
אַל תִּטְעֶה בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִשְׁלֹל הַשְּׁלֵמוּת מִמִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיּוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל, אֲשֶׁר הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁהוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ אֶל הַפֹּעַל, אֵין אָנוּ שׁוֹלְלִים הָעוֹלָם הַבָּא מִמֶּנּוּ כְּלָל, אִם יֵשׁ בּוֹ הֲכָנָה אֶל הַשְּׁלֵמוּת וּמֵת שֶׁאָנוּס הָיָה שֶׁלֹּא הוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ לַפֹּעַל.
כִּי הָאָדָם נִבְרָא לְעָמָל, שֶׁאֵין לוֹ שְׁבִיתָה וְהַשְׁלָמָה כְּלָל וְעִם שֶׁהוּא יוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל נִשְׁאָר עוֹד תָּמִיד בְּכֹחַ.
הָאָדָם כָּל זְמַן הֱיוֹתוֹ מְחֻבָּר עִם הַחֹמֶר אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת בְּפֹעַל עַד אֲשֶׁר הוּא נִפְרָד מִן הַחֹמֶר וְאָז נִמְצָא בְּפֹעַל.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְעִירוֹנִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי בַּת מְלָכִים, אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲכִילָהּ כָּל מַעַדְנֵי מֶלֶךְ, אֵינוֹ יוֹצֵא חוֹבָתוֹ. לָמָּה? שֶׁהִיא בַּת מְלָכִים. כָּךְ כָּל מַה שֶׁיִּפְעֹל הָאָדָם עִם נַפְשׁוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. לָמָּה? לְפִי שֶׁהִיא מִלְּמַעְלָה.
וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא חָסֵר מִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַשְׁלָמָה, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה הֵם הַשְׁלָמָה אֶל הַנֶּפֶשׁ וּבִשְׁבִיל כָּךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת הַנֶּפֶשׁ אֶל הַתּוֹרָה וְאֶל הַמִּצְוֹת לָצֵאת אֶל הַפֹּעַל וְלִהְיוֹת מֻשְׁלָם.